פסק-דין בתיק ע"א 2083/06

ערעור על החלטת כב' הרשם דוד גלדשטיין מיום 14.3.06 לפיה נדחתה בקשת המערערת לתיקון כתב הגנה.

הרקע העובדתי

בתאריך 26.11.01 נפסק על ידי בית המשפט העליון כי המערערת אינה מוסמכת לגבות מהחברות הקבלניות הבונות בתחומה אגרות חיבור מים מבלי שביצעה את עבודות החיבור (ע"א 3888/99 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואח' נגד עיריית מודיעין פ"ד נו (1) 835 (להלן: " ערעור מודיעין").

חרף האמור בפסק הדין לא השיבה המערערת לקבלנים את האגרות שגבתה מהם שלא כחוק ואף המשיכה בגביית אגרות חיבור מים. למימוש זכייתן נקטו המשיבות במספר הליכים. האחד, הגשתה של עתירה לבית המשפט העליון לחיוב המערערת לקיים את פסק הדין ולהשיב להן את הכספים שגבתה לאחר שניתן (בג"צ 10478/03) ובמקביל הוגשו שתי תביעות אזרחיות לבית משפט זה להשבת הסכומים שנגבו עובר לפסק הדין.

במהלך הדיון בעתירה (בג"ץ 10478/03) הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו יציגו המשיבות רשימת אתרים ודירות שנבנו על ידן ויפרטו את הסכומים ששולמו למערערת ע"ח חיבור מים וכן הצהרה מי נשא בחיוב, החברה הקבלנית או הדייר.

הרשימה וההצהרה נמסרו, אך למרות זאת נאלצו הקבלנים לפנות לבורר (על פי המנגנון שנקבע בהסכם) בטרם זכו להשבת הכספים שנגבו מהם לאחר פסק הדין.

גם בהליכים המתנהלים בבית משפט זה, במסגרתם נדרשת המערערת להשיב את הכספים שנגבו עובר לפסק הדין, אין המערערת משלימה עם תוצאת פסק הדין בערעור מודיעין והיא פועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להימנע מביצועו.

תחילה ניסתה מזלה בהגשת בקשה לדיון נוסף. משנכזבה תוחלתה לביטולו של פסק הדין בדנ"א 9777/01 החליטה המערערת להתעלם מהצהרות והבטחות שניתנו על ידה עובר לפסק הדין.

בסעיף 5.4 לכתב ההגנה המקורי שהוגש כנגד תביעתן הכספית של המשיבות הצהירה המערערת:

"הנתבעת תטען כי באם תתקבל עמדתה בהליך הדיון הנוסף ויבוטל פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3888/99 הרי ממילא תידחה גם התביעה דכאן. באם יוותר על כנו פסק דינו של בית המשפט העליון או אז תפעל הנתבעת לקיום הוראותיו, כפי שהיא מחוייבת מעצם מעמדה כרשות שלטונית, והתביעה דכאן תתייתר מאליה".

אולם, לאחר שבית המשפט העליון הותיר על כנו את פסק הדין העדיפה המערערת להחליף את יועצה המשפטי ולהתנער מההתחייבות המפורשת שבסעיף 5.4 הנ"ל, ואף הגדילה לעשות ובמסגרת בקשתה לתיקון כתב ההגנה ביקשה למחקו.

גם הערתה של כב' השופטת (כתארה אז) דורית בייניש בבג"ץ 10478/03 כי:

"אכן, התנהלותה של המשיבה 1 בפרשה מתמשכת זו ראויה לביקורת. מן הראוי היה כי המשיבה 1 תפעל במרץ להשבת הכספים שגבתה שלא כדין, בניגוד לפסק דינו של בית משפט זה, מבלי שהמבקשות יידרשו לפנות שוב לערכאות בכדי לקדם את הליכי השבת הכספים".

לא היה בה כדי לשכנע את המערערת כי בהיותה רשות ציבורית מוטלת עליה החובה לכבד פסקי דין גם אם מדובר בפסקי דין הצהרתיים (כפי שכתב יועצה המשפטי הקודם במכתביו לראש העיר ולפרקליטות המדינה בתאריך 09.01.03).

לאחר שחודש הדיון בתביעת המשיבות, בהמשך להכרעה בדיון הנוסף, הגישה המערערת בקשות לתיקונם של כתבי הגנתה בין היתר על ידי מחיקת הסעיפים הכוללים התחייבות להשבת הכספים והוספת טענות ביחס למקור סמכות חלופי לגביית האגרות.

כב' הרשם המנוח ד"ר עדי אזר קיבל את הבקשה שהוגשה בבש"א 19250/03. על החלטה זו הגישו המשיבות ערעור והצדדים המתינו להכרעה בערעור בטרם תידון בקשת התיקון בתיק זה.

בתאריך 8.11.04 ניתן פסק הדין בע"א 1983/04 לפיו אין להתיר למערערת לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף טענות חדשות הנוגעות למקור הסמכות לגביית האגרות. בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (בע"א 11191/04 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית) תוך שבית המשפט מותח ביקורת על אופן הצגת טיעוני המערערת.

לאחר שהוכרעה גם מחלוקת זו חודש הדיון בבקשת המערערת לתיקונו של כתב ההגנה בת.א. 19251/03.

כב' הרשם גלדשטיין דחה את הבקשה ומכאן הערעור.

דיון

בדיון שבפני הצהירה ב"כ המשיבות כי בהמשך להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, בבג"צ 10478/03 היא מוכנה להגיש רשימה והצהרה המתייחסות לזהות משלם האגרה (הדייר או החברה הקבלנית) וכי בכל אותם מקרים בהם שולמה האגרה על ידי המשתכן יועבר לו ההחזר שיתקבל מהעירייה. אלא שב"כ המערערת אינו מוכן להסתפק בתיקון זה ועומד על כל יתר טענותיו ובקשותיו.